שנה אחרי שהפציעה כשוטרת האופנה הקשוחה של הטלוויזיה הישראלית וכאימת הידוענים, הסטייליסטית דורין אטיאס מעצבת קולקציה בשיתוף עם המעצב ששון קדם – ונהפכת בעצמה למטרה אפשרית לביקורת. האם היא חוששת? ולמה היא חושבת שזה בעצם המשך של הפינה שלה אצל גיא פינס? – לכתבה המלאה ב- הארץ

 

דורין אטיאס ניצבת מול הראי בבוטיק של המעצב ששון קדם בדרום תל אביב, לבושה במכנסיים שחורים בגזרה רפויה וחולצת טריקו לבנה, שניהם מהקו החדש שהיא וקדם מפתחים בחודשים האחרונים – “פטיט דוריס”. לחולצה שרוול אחד ארוך ואחד שנחתך בגסות בקו הכתף, ויותר מהצדעה למחשוף אסימטרי, זה נראה כאי יכולת להתחייב לזן אחד של שרוול. אבל כשאני אומר לאטיאס שמישהו עשוי להעיר למי שתלבש את החולצה הזאת, “מה, רדפת אחרי האוטובוס והשרוול נתפס לך בטעות בדלת?” — או כל הערה אחרת ברוח הביקורת שהיא־עצמה מותחת על בגדי ידוענים בפינתה הקבועה בתוכנית “ערב טוב עם גיא פינס” — אטיאס משיבה בשוויון נפש. “היא תסביר לו שנכון, השרוול פשוט עף לה”, אומרת מי שנתפשת כשוטרת האופנה של הטלוויזיה הישראלית, וטורחת ומוסיפה מיד שלא מזמן חזרה בטיסה ממדריד לבושה בפיג’מה והסבירה לדיילת מדוע אין צורך להתרגש מכך.

למי שמכיר את אטיאס מהטלוויזיה, הדברים האלה והנימה שלהם עשויים להיראות מחשידים. מוסר כפול? סלחנות עצמית? היתממות? אחרי הכל אטיאס ביססה קריירה טלוויזיונית על העובדה שלאנשים אכפת מה היא אומרת על מה שהם לובשים. כבר 13 שנה, בכל שבוע, היא מתייצבת באולפן של גיא פינס, ובארשת משועשעת־מה, על רקע צילומי ידוענים מהארץ ומהעולם במיטב בגדיהם, היא נכנסת לתפקיד פקחית השטיח האדום, מחלקת דו”חות בעל פה, בלשון ציורית רוויית שורות מחץ ובצירוף דירוג־דרקונים שנהפך לסמלה המסחרי. על ידוענית שבחרה בג’ינס משופשפים וזרועי קרעים, לדוגמה, היא תגיד שנגררה מאחורי טוסטוס על אספלט לוהט; לחברת כנסת שהופיעה בשמלת מעיל שופעת בד היא תעיר שאת השמלה הזאת ניתן ללבוש רק לשני מקומות: אברבנאל או מנזר השתקנים בלטרון. את השחקן שהחל ללבוש טוניקות וגלביות היא תשאל מה פשר החיבה היתרה לבגדי נשים, וכן הלאה.

אבל כשתוהים ומזכירים לה את זה, היא לא מוצאת כאן סתירה. לטענתה, אף על פי שהציבור מייחס לדבריה חומרה, היא עצמה מתייחסת לביקורת האופנה בפרופורציות הנכונות. וחוץ מזה, “זו לא היתה המטרה. זה נהיה כך על הדרך”, היא אומרת ומתכוונת לכך שבשנת 2001, כשהחלה לעצב תלבושות לטלנובלות מקומיות, היא לא חלמה שתעבור לצד השני של המצלמה, ודאי שלא תהפוך למפכ”לית של משטרת האופנה. אבל אז הגיע צוות התוכנית של גיא פינס לצלם מאחורי הקלעים של הטלנובלה “משחק החיים”, שהיא הלבישה את שחקניה. הנינוחות שהפגינה מול המצלמות, ישירותה בתיאור המלתחה של גיבורות הסדרה ושורות המחץ השנונות ששזרה בו צדו את תשומת לבה של מיכל מונצ’ז, עורכת התוכנית, וזו הציעה לה לערוך פינת ביקורת אופנה.

אטיאס, בת 41, עדיין זוכרת את הפעם הראשונה שבה ערכה את הפינה. את ההתארגנות בבית לפני הצילומים ואת הבגדים שלבשה, את ההתרגשות הגדולה באולפן, ולבסוף את התגובה הצוננת של המפיקה הראשית – “היה בסדר”. היא זוכרת גם את הסכסוך המתוקשר עם מושאי הביקורת הראשונים שלה – הסטייליסטית סנדרה רינגלר, הדוגמנית שלי גפני והמעצבת גלית לוי, “חבורת הבלונדיניות” כלשונה — את המהומה שחוללה לשונה החדה, את חששה מפיטורים, ואת הפתעתה כשגילתה כי עורכי התוכנית דווקא שמחו על הטלטלה שיצרו דברי הביקורת שלה.

מאז ועד היום זרמו הרבה מלים על השטיח האדום, ואטיאס אף הרחיבה במשך שלוש עונות (2012–2014) את פינתה ב”גיא פינס” לכדי תוכנית, “שעת הדרקון” שמה, ששודרה בערוץ עשר. בכל השנים הללו היא הספיקה להתחבב על רבים ולעורר אנטגוניזם אצל רבים לא פחות; לבסס תרבות מקומית של שיפוט־הופעה חפוז, שהצמיחה מתחרים כמו המדור “שיק ושוק” באתר הפנאי “פנאי פלוס”; להטמיע קודים של לבוש ברחוב הישראלי, ומעל לכל — להפוך למוסד בפני עצמה. מין ג’ואן ריוורסישראלית, אף על פי שהיא עצמה מתנערת מההשוואה הזאת. “מעל לכל האיכויות של דורין, אני חושב שהמעלה הבולטת ביותר שלה היא שלא הפכה את עצמה לחלק מהעולם שהיא מסקרת. היא לא משתייכת לשום קליקה באופן מובהק, וזה מאפשר לה להיות כנה ובלתי תלויה בביקורת שלה”, מסביר זאת גיא פינס, “זו תכונה נדירה אצל אנשים שעוסקים בברנז’ה, להיות כל כך מנותקת מדעות של קולגות”.

אבל לא רק משום כך אטיאס היא מוסד בפני עצמו. במדינה שבה התרבות המקומית איננה מטפחת מסורות לבוש חגיגיות והעוסקים בתחום נוטים לפזול לעבר מחוזות נחשקים יותר של אופנה עילית או להתהדר בדיון אינטלקטואלי על מערכת האופנה — כנראה בגלל רגשי נחיתות פרובינציאליים — אטיאס כוננה את הדיון במישור הארצי יותר של האופנה, זה שמחובר לרחוב הישראלי. היא היתה האוונגארד בגזרה הזאת והיא שנמצאת בחזית שלה כבר יותר מעשור.

את יודעת, לפעמים אני חושב – איך אפשר בכלל ללמוד משהו מכל העקיצות שלך?

“נכון, ובגלל זה באמת גם שינינו קצת את הפינה לאחרונה, בדיוק כדי שלצופה בבית יהיה ברור יותר מה לעשות עם כל המידע הזה. בסופו של דבר המטרה היא אמנם להעביר ביקורת מצחיקה בשלוש דקות אבל גם שייצאו עם חומר למחשבה. אני פה לא רק כדי להצחיק אלא גם בשביל ללמד. למשל, להקנות את היכולת להבין מה הולם אותך. או איזונים: אי אפשר ללבוש משהו שהוא גם נורא צמוד, גם נורא צבעוני וגם נורא חשוף. יש נשים, וגם גברים אגב, שממהרים להראות שהם חתיכים, אבל מה הלחץ? לאן יש למהר?”

ואת מרגישה שהטמעת את הקודים שחשובים לך? שאת מעצבת את הרחוב הישראלי?

“במובנים מסוימים כן. אני לא אחראית לכל מה שקשור לאוברסייז, לדוגמה, אבל חלק מהחינוך הגורף שלי מהיום הראשון בפינה הוא טיפוח הרווח שבין הבגד לגוף. אני בטוח לא אחראית למראה העירוני, אבל סייעתי לקדם את הנינוחות הפשוטה, הבסיסית. לא רק לדפוק הופעות כל היום. אני לא אחראית לזה שנשים ירדו מעקבים, אבל לפחות בחצי השנה האחרונה אני חוזרת ואומרת שסניקרס הם העקבים החדשים, ואני בטוחה שזה חילחל ללא מעט נשים. זה לא שהמצאתי את זה; האופנה מדברת על זה בעולם, אבל אני נושאת את הדגל והופכת את זה ללגיטימי”.

ואיך השתנה התפקיד שלך כמבקרת אופנה בעשור האחרון?

“קודם כל הוא השתנה כי אני עצמי השתניתי, וככה גם היחס שלי לאופנה. אני תמיד אומרת שאני יצרתי את המפלצת אבל אני גם מבקשת למתן אותה. אחד השינויים שאני מנסה להעביר הוא להסביר לכולם שבגדים הם האמצעי ולא המטרה. אני מרגישה שעל רקע התסיסה של האופנה ברשתות החברתיות, שגם מאפשרות לכל אחד להעביר ביקורת, כל העיסוק בבגדים קצת יצא מכלל פרופורציה. בגלל המוחצנות והתפוצה הנרחבת של הרשת, ההתעסקות בבגדים הפכה לאובססיבית ממש. אני הראשונה שאגיד שההופעה החיצונית חשובה, אבל הבגדים כשלעצמם הם לא העיקר, אלא מה שאתה עושה איתם”.

אבל זו לא הביקורת שלך, ושל אחרים בעקבותייך, שמעודדת את הקדחת הזאת?

“לא, כי פה נכנס התפקיד שלי – להסביר שאם את רוצה לחשוף את הבטן יש דרך שמתאימה לך, ושאם תקני ג’ינס של מותג יקר זה לא אומר שפתרת לעצמך את כל הבעיות בחיים. אנשים מתקשרים אלי ושואלים אם יש לי גישה למכירות המוקדמות של הקולקציות המיוחדות של H&M, ואני תוהה לעצמי – אז נגיד שלא הספקתם להגיע ולקנות את השמלה ההיא של לאנוון או את הז’קט, מה קרה? כמה פעמים פתחתם את הארון וזרקתם לפח את כל האובססיות האופנתיות שתקפו אתכם לפני חצי שנה?”

עיקר העניין, מבחינתה, הוא לדייק את הבגדים לנסיבות חייך – לטעם האישי, למעמד או לתפקיד הציבורי שאת אולי נושאת – לא בהכרח לאיזה אידיאל של מגזין אופנה. לכן היא גם תמהה על השימוש המופרז בתואר אייקון אופנה. “יש זילות במושג הזה בארץ, וכל אחת שיודעת להתאים את החולצה למכנסיים מוכתרת מיד לאייקון אופנה. אבל זה קשור גם לעניין אחר, לצורך להמליך. תראה את רשימת 100 המשפיעים של תעשיית האופנה הישראלית בעיתון ‘את’. איך זה יכול להיות שיש לנו 100 משפיעים בתעשיית אופנה קטנה כל כך? למי אתה קורא משפיע, למי שהולך כל ערב להשקות? למי שלובש את הדבר הנכון? משפיע הוא מישהו שמבחינתו אופנה היא לא חוק בל יעבור אלא דבר גמיש, היא אמצעי לביטוי עצמי ולא המטרה כשלעצמה”.

אגב משתתפי ההשקות, האם את מגדירה כטעות גדולה דו”ח כלשהו שהוצאת בעת מילוי התפקיד של פקחית השטיח האדום?

“כמובן. באחת הפינות שלי כיניתי את מורן אייזנשטיין פרחה, והתנצלתי אחר כך עמוקות – גם לפניה באופן אישי וגם בשידור. ובהזדמנות אחרת אמרתי על הג’ינס של מירי בוהדנה שהוא מתפוצץ עליה בזמן שהיא היתה בחופשת לידה, וכשהבנתי שהיא נפגעה התנצלתי. אחרי שתי התקריות האלו הבנתי שיש נקודות רגישות שאני חייבת להיות ערנית להן, ושהן פשוט לא רלוונטיות לביקורת. הגבול שלי רחב מאוד כמובן, רחב יותר מזה של הקהל הרחב – מה שאנשים מחשיבים להעלבה, אני לא מבינה למה זה מעליב בכלל, ולכן במובן הזה אני עדיין יורקת אש מבחינת הציבור”.

לדבריה, חברתה הטובה עדי אשכנזי העירה לה שבביקורת שלה היא אומרת יותר רע מטוב, ושאם רק תשייף מעט את הפינות החדות, הכל יהיה טוב יותר. “היא אמרה לי, ‘נכון שהיא היתה לבושה מחריד, אבל כמה שהיא יפה. למה לא ציינת את זה?’ והיא גם הסבירה לי שהצופים בבית לא מודעים להנחות המקדימות שלי. הם לא מבינים, למשל, שאני מרשה לעצמי לרדת עליה בדיוק משום שהיא יפה כל כך. בכל מקרה, עכשיו כבר אי אפשר לשנות את זה כי זה מיתוג שנצרב. אני אשאר לעולם המכשפה הרעה מ’גיא פינס'”.

ואת לא מרגישה שהציבור נעשה פחות רגיש לביקורת שלך? שהוא לומד לקבל אותה בפרופורציות הנכונות?

“באופן כללי כן, כי מאז שהתחלתי למלא את התפקיד נוספו עוד מבקרים שנונים במדיה, ועכשיו אני רק מחט אחת בערימת מחטים. וגם אפשר לומר שאנשים התרגלו לתופעה הזאת. אם ניקח לדוגמה מעצבי אופנה, אז רובם מבינים את חוקי המשחק – ברגע שאתה מוציא משהו החוצה אתה חשוף לביקורת, לחיוב או לשלילה. כמובן שתמיד יהיו יוצאים מהכלל, כמו יוסף למשל, שפתח עלי פה בפייסבוק בגלל ביקורת שמתחתי על דגם שעיצב” (המעצב כינה את אטיאס “פרחה במרצדס” וטען שהיא רומסת עבודה של מעצבים מוכשרים. “הדרך הבטוחה ביותר היא להמשיך שוטרת האופנה דורין אטיאס עוברת צד ומוציאה קולקציה משלה ליצור ולדעת שסטייל אמיתי זה גם להגיד בקול רם: תעופי לנו מהמסך, גברת דרקוני”, הוא כתב עליה בדף הפייסבוק שלו). מה יקרה עכשיו, כשהיא עצמה תציג דגמים? האם תרגיש חשופה כמו אחדים מנושאי ביקורתה?אטיאס לא נשמעת מודאגת. קדם, לעומתה, מוכן לומר שהוא דווקא כן, וכשאטיאס ניגשת למדוד דגם בחדר האחורי של הבוטיק, הוא מסביר: “זו האשה שמבקרת את כולם, וברור לי שכולם מחכים לנו בפינה לראות מה אנחנו נעשה. לבקר אותנו”.

גם פינס צופה כי לא מעט אנשי אופנה וידוענים יארבו לה בפינה כדי לראות מה תעשה כמעצבת אופנה. “יש שני רבדים בביקורת של דורין: המבוקרים שלובשים את הבגדים, והמעצבים המקומיים. והכעס הגדול מופנה אליה מצד המעצבים, שחשים שהיא לא מפרגנת מספיק לעבודה שלהם, לכאורה”, הוא אומר. “אבל זה מעולם לא היה חלק מסדר היום שלה, לתמוך או לא לתמוך בעבודה של מעצבים מקומיים. היא רק אומרת איך זה נראה בעיניה”.

פינס מניח שיהיו גם מי שיטענו כי ברגע שאטיאס חצתה את הקווים והחלה לקחת חלק פעיל במשחק של מעצבי האופנה, היא אינה רשאית עוד לבקר אחרים מהצד. אבל, הוא מסייג, “אם מישהו מסוגל לעשות את התפקיד הכפול הזה, זו דורין. היא אף פעם לא עושה את השיקולים הפוליטיים של על מה ועל מי לדבר, או אילו לחצים יש להביא בחשבון”.

אז איך נראים המדים החדשים של שוטרת האופנה הקשוחה? באופן מפתיע, נינוחים למדי. אטיאס מודדת שמלה שחורה מוויסקוזה בגזרה שמתרחקת מהגוף, עם מפתח צוואר מעוגל, זוג כיסים גדולים בצדיה ושרוולים ארוכים שמסתיימים בחפתים מחויטים. היא משבחת את הסלחנות של השמלה הזאת כלפי הגוף – את העובדה שאינה נצמדת לשום מקום, ועדיין מחמיאה. ולאחר שהיא נעלמת לסטודיו שבפאתי הבוטיק, היא שבה ממנו בשמלת פסים שחורה ולבנה, מבד כותנה בציפוי שעווה שמתרחבת בחלקה התחתון. זוג שרווליה מהדהדים את ההתרחבות הזאת, חתוכים ברישול מרצועת בד שנתפרה בכיוון מנוגד לשאר השמלה. המחווה הזאת של חיתוך גס, ללא מכפלת תפורה, חוזרת על עצמה בהמון דגמים.

אף על פי שבחלק מן העיצובים יש מחוות גדולות – למשל, השרוול שנגדע, הלוגו PD שמתנוסס מעל חולצות טי או ההצרה הדרמטית של זוג מכנסיים בחלקו התחתון – אטיאס וקדם מבהירים כי הבגדים שהם מעצבים לא נועדו לבחינה בפני עצמם. השאיפה היא ללכוד מצבים משתנים במהלך היום, שאטיאס מיטיבה לתאר אותם. “תדמיין לך פריז, הוטל קוסט, עשרה לשתיים בצהריים, מוחיטו, היא קמה עם תיק קלאץ’ ואתה מבחין בשמלה הקטנה השחורה שהיא לובשת ופשוט מתעלף”, קדם מצטט את אחד מתיאורי המצב שאטיאס שטחה לפניו כשפיתחו דגם של שמלה שחורה קטנה, שחלקה העליון חתוך מבד טריקו שחור בגזרת גופייה וחלקה התחתון חצאית קלוש מבד מצנח כחול־שחור.

אז מעכשיו דורין אטיאס גם מעצבת אופנה?

אטיאס: “לא, כי מעולם לא למדתי לעצב אופנה, אז איך אני אקרא לעצמי מעצבת אופנה? אין ספק שהכישרון הזה קיים בי, ואני נהנית מאוד ומרגישה שהגעתי לייעוד שלי, אבל כשאני נוגעת בבד אני לא מבינה מה משמעות המשקל שלו לאופן שבו ייחתך, ייתפר או ינוח על הגוף. אני יודעת איזו תוצאה סופית אני מחפשת, ורק ששון יודע להגיד לי איזה בד ייתן אותה. הוא זה ששולט בטכניקה”.

למעשה המהלך הזה, שבו אטיאס עוברת מעמדת הסטייליסטית והמלבישה לתפקיד המעצבת, אינו פתאומי כפי שנדמה. לפני שנתיים היא פיתחה קולקציית בגדי הריון בשיתוף עם המעצבת אבישג ארבל, ולדבריה, במשך שנים עיצבה דגמים יחד עם אמה אווה, תופרת במקצועה. “עם אמא שלי אני עושה בגדים מאז שאני זוכרת את עצמי: אני זוכרת שמלת פרחי חמניות שהיא תפרה לי בגן חובה, ואני זוכרת שבטקס הסיום לבשתי אוברול עלי באבא בוורוד בייבי, סטרפלס, עם עליונית תואמת בסגול כחול וורוד שביקשתי ממנה”.

אלא שבשלב מסוים דרישותיה של אטיאס הבוגרת נעשו מורכבות מדי לאמה, ומפגש מקרי עם קדם, חבר קרוב, הוביל לשיתוף הפעולה הנוכחי. “מעבר לזה שהוא חבר נפש ואהוב, הוא גאון, ולא יכולתי לעשות את זה עם אף אחד אחר. כל תיקון או הערה שלו מתאימים לי משום ששנינו מבינים בדיוק מה אנחנו רוצים”, היא אומרת, ומוסיפה כי קדם, המוכר בעיצוביו הגדולים ושופעי הבד, מעיר לה כל הזמן שהבגדים קטנים. הבדיחה המשותפת שלהם היא שאת הקו של פטיט דוריס ניתן ליצור משאריות הבגדים שהוא מעצב.

ובכל זאת, מה עומד מאחורי השם פטיט דוריס?

“דוריס הוא שם החיבה שלי, וחוץ מהעובדה שאני חולת מיניאטורות – כל דבר קטן מרגש אותי – מכיוון שששון ידוע בבגדים הגדולים שהוא מעצב, עם המון בד וכיסים גדולים, חשבנו שהשם יוכל לעשות סדר”.

ממדים הם אכן חלק בלתי נפרד מהעניין כאן, וגם קדם בוחר לתאר את הקו החדש כ”אח קטן לקו הוותיק”. “דורין ביקשה ממני ליצור תחושות חדשות בתוך המרחב של בגדים לנשים רזות”, הוא אומר, “וזה פלח שוק שאילולא נקודת המבט שלה לא הייתי יכול להגיע אליו אף פעם”.

לצד הממדים, גם סדר הוא חלק מהותי בשיתוף הפעולה הזה, והכוונה היא לסדר במלתחה בעידן של היצע אדיר בשוק האופנה. “מי שתישאר איתי תבנה לעצמה ארון שילווה אותה לאורך זמן, ואני אלמד אשה להבין שכמעט כל בגד שלה יכול להילבש כמעט בכל רגע נתון ביממה. היתרון שלי על פני זארה למשל, הוא שאני יכולה להתפנות ללמד אותה להיות יצירתית עם המלתחה שלה, והיצירתיות הזאת מקנה המון ביטחון. זו לא איזו מוכרת שעשתה לך את השילוב הזה ואת תסמסי לחברה שלך אחר כך ותשאלי אותה אם זה הולך עם זה”.

אז בעצם העיסוק החדש ממשיך את פרויקט החונכות האופנתית שלך מהפינה ב”גיא פינס”?

“לגמרי. אני ממש רוצה שתאהבי את עצמך. שתהיי קרי ברדשואו כל יום”.

ולא קצת מצחיק שזה מגיע ממי שנהנית לתקוע סיכות בבלונים נפוחים?

“לא, למה בעצם? למרות הכל זה בכלל לא סותר. אתה צריך להבין שאני לא קוטלת ממקום של שנאה. אני באה בטוב. אני יודעת שזה אולי לא נשמע אמין, ומי שיקרא את זה עלול לחשוב, ‘וואי, זאתי לא מחוברת למה שקורה’. אבל אפילו כשאני אומרת לך שהמכנסיים בקושי נסגרים עלייך, שהיית צריכה לסגור אותם בשכיבה על הגב, אני חושבת על טובתך. אני פשוט לא רוצה שזה יקרה לך שוב”.